לפני פחות מחודש הגיע א.ס לדיון בבית משפט לעניינים מקומיים וביקש לבטל דו”ח חניה שקנסה אותו העירייה. גובה הקנס עמד על 250 שקלים. טענתו של א, הייתה שכאשר החנה את רכבו לא היה בכל האזור מקום חניה. הוא טען עוד שכאשר הגיע לרכבו, הוא גילה כי הוא היחיד שקיבל דו”ח, ויתר הרכבים לא קיבלו. בפני בית המשפט הציג א’ תמונות שתיעד באותו ערב, וביקש לסיים את הסאגה המשפטית. השופט יהושע רטנר קבע כי לאחר הודאת הנאשם בעובדות, הוא מרשיע אותו במיוחס לו. אלא שאז התרחש בבית המשפט אירוע לא שגרתי.
עורכת הדין שמייצגת את העירייה פנתה אל השופט רטנר וביקשה שלא ירים עליה את קולו. “לא נעים לי כמאשימה שמצוייה בבית משפט, ובית המשפט מרים עליי את קולו ומטיח בי שאני לא עושה עבודתי”. היא הוסיפה ואמרה: “נכון, יתכן שאני מאריכה ומספרת על פסק הדין, אבל כאן כדי לעשות עבודתי. אנו באולם מלא אנשים ואם בית המשפט רוצה להעיר לי, שיעשה זאת באופן אישי ולא תוך הרמת קול. למה אני צריכה להיות מותקפת? באתי ליום דיונים”.
השופט רטנר ביקש להעיר ולכתוב בפרוטוקול כי התנהלות באת כוח המאשימה (עיריית חיפה) אינה מקובלת ויש בה חוסר עבוד כלפי בית המשפט, ובנוסף יש בה לסרבל את הדיון ולהאריכו”. השופט לא הסתפק בכך והעיר כי בדיון שהיה קודם לכם ביקשה הפרקליטה להתייחס לפסק דין שהוא מכיר, היא האריכה בדבריה הרבה מעבר לנדרש ופירטה מבלי שהיה צורך. הערתי שאין צורך לפרט ושאני מכיר את פסק הדין אך היא התעקשה להמשיך בדבריה ובכך האריכה את הדיון והעמיסה על יום הדיונים שלא לצורך. הערתי על כך שוב אולם ללא הועיל, ואפשרתי לה לסיים דבריה.
בשלב זה חזר השופט לדיון הנוכחי והבהיר כי שוב החלה לפרט דברים שלא לצורך, וייתכן והדברים נאמרו בצורה תקיפה אך לא היה בכך כל חוסר כבוד. השופט גם העיר כי בתיק הקודם וכך גם בתיק הנוכחי, ניכר שבאת כוח המאשימה לא עושה כל ניסיון להגיע להידברות אמיתית עם הנאשמים, דבר שעשוי להוביל בנסיבות מתאימות לעסקת טיעון. עוד הוסיף השופט: “אני מוצא מקום לציין שאופן התנהלות באת כוח המאשימה, הינה ייחודית ולא נתקלתי בדרך זו מאף תובע עירוני המופיע בבית משפט זה”.
לאור הדין ודברים החליט השופט על הפסקה בת 5 דקות. כשחזרו לדיון התובעת טענה בפני השופט כי בדקה מול רשות החניה, וכי באותו ערב נרשמו 68 דו”חות חניה שם באזור, וכי היא סבורה שיש להטיל את הקנס המקורי בסך 250 שקלים.
א’ ביקש מצידו להקל בגובה הקנס ולהתחשב בדברים שאמר, כשטען כי ראה שכולם חונים וחשב שאם כך גם הוא יכול. בגזר הדין קבע השופט כי הוא לוקח בחשבון שבשל משחק כדורגל היה גודש חריג של מכוניות ובנסיבות אלה יש מקום להקל מעט בגובה הקנס. הוא קבע כי במקום 250 שקלים, א’ ישלם 200 שקלים. זכות הערעור לבית המשפט המחוזי ניתן למשך 45 יום כמקובל.
בימים האחרונים מימשה את זכותה העירייה, והחליטה להגיש ערעור על החלטת השופט לבית המשפט המחוזי בעיר ולדרוש כי א’ ישלם 250 שקלים כפי שקיבל במקור, ולא 200 שקלים כפי שפסק השופט.
ההחלטה התמוהה הזו של הגשת ערעור על 50 שקלים, מסתבר שהייתה במסגרת מספר ערעורים שהגישה העירייה באותו יום לבית המשפט. מהמידע שהגיע לידי אתר 970, עולה כי לצד אותו ערעור, הוגשו עוד שישה ערעורים של העירייה, על החלטות בית המשפט בנוגע לגובה קנס שנפסק.
כך למשל היה גם בערעור נוסף שהגישה העירייה, הפעם בגובה של 125 שקלים. המקרה המדובר התרחש עם מיכאל בן ה-71, שבתקופת המלחמה נסע לסופרמרקט להצטייד במזון. את רכבו הוא החנה ברחוב חניתה בנווה שאנן ולאחר 5 דקות ששב לרכבו הוא גילה דו”ח שנתן לו פקח. “העירייה יודעת שיש בעיה של חניה ליד הסופר, רצו לתפוס אזרחים תמימים”, הוא טען בבית המשפט.
בדיון לא פורמאלי שנערך מחוץ לאולם בית המשפט עלתה האפשרות לזמן את הפקח, אולם מיכאל החליט שאין טעם והוא מעוניין לסיים עם המשפט והודה בביצוע החניה, כשהוא מסכים שבית המשפט יקבע את גובה הקנס. באת כוח העירייה מיהרה לומר כי לאור הודעת הנאשם היא מבקשת להרשיעו, ואכן השופט רטנר הרשיע את מיכאל בביצוע העבירה. בשלב זה ביקשה המאשימה להטיל על מיכאל כפל קנס, בשל מה שהגדירה “זלזול מוחלט לכל משתמשי הדרך”. מיכאל שנאשם ביקש קנס נמוך והציג תמונות שלטענתו מוכיחות כי אין הפרעה.
השופט רטנר קבע הוא לוקח בחשבון את גילו המתקדם של הנאשם, ואת העובדה שהגיע להצטייד במוצרי מזון ערב המתיחות הביטחונית שהייתה באותה תקופה, ובשל כך הוריד את הקנס לגובה של 125 שקלים במקום 250 שקלים.
מקרה נוסף היה על 150 שקלים, כאשר במקור ניתן דו”ח חניה של 250 שקל, וששופטת בית המשפט כרמית פאר, החליטה להורידו ל-100 שקלים. המקרה המדובר היה עם חיים, נהג מונית שבא לקחת אישה זקנה מהמרכז הרפואי רמב”ם. אלא שבשל ביקור של אישיות בכירה שהגיעה לרמב”ם, לא איפשרו לנהגים ובכלל זה למוניות להכנס פנימה, מה שהביא אותו להמתין מחוץ למתחם.
לרוע מזלו של חיים, מצלמת העירייה תיעדה אותו והוא נקנס בסכום של 250 שקלים על כך שעצר ליד מדרכה הצבועה באדום לבן. בעירייה טענו כי מדובר בעבירה חמורה וטענו כי הנאשם לא הציג נסיבות מיוחדות – חריגות או יוצאות דופן שמצדיקות הטלת קנס נמוך, ואף הציגו תמונה שבה רואים את המונית עוצרת על נתיב נסיעה (הערת המערכת, האירוע מזכיר לנו את הידיעה שפרסמנו אודות פקח עירייה את רכבו בנתיב נסיעה בכדי לרשום דו”ח לרכב שהחנה על המדרכה, ותגובת העירייה הייתה “המפקח עצר את הניידת בסמוך למקום העבירה תוך נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים”.)
שופטת בית המשפט כרמית פאר, סברה שכן יש להקל בגובה הקנס נוכח נסיבות ביצוע העבירה, והורידה את גובה הקנס למאה שקלים במקום 250 שקלים. גם במקרה זה בחרה העירייה להגיש ערעור, כשהיא טוענת כי אין נסיבות חריגות שמצדיקות הפחתה בגובה הקנס.
כאמור, שלושת ערעורים אלו הם חלק מהערעורים שהוגשו באותו יום לבית המשפט המחוזי. בשל כך פנינו לעיריית חיפה ושאלנו האם האם העירייה סבורה שיש להפנות משאבים כה יקרים עבור ערעור על החלטה שיפוטית, כשהפער הוא סכום פעוט. והאם מדובר במאבק של כבוד שעליו הוחלט לבזבז כספי ציבור ומשאבים יקרים?
בתגובה השיבו לנו בעירייה כי: “מדובר בשורה של פסיקות עקרוניות בהן סבורה העירייה כי בית המשפט טעה בהחלטותיו. הערעור הוגש על חלק מאותן החלטות על מנת ליצור אחידות בפסקי הדין כמתחייב על פי החוק”.
