המאבק על בית הכנסת בכרמיה הגיע הבוקר (ראשון) לבית המשפט בעיר, שעה שיוסף שפרן פנה לבית המשפט להוציא צו למניעת הטרדה נגד שני בכירים בחסידות גור.
בבקשתו כתב שפרן: “אני ומשפחתי פרשנו מחסידות גור לפני כשלש שנים ועברנו לקהילה בראשות הרב שאול אלתר. פרישת משפחתי מחסידות גור הייתה לצנינים בעיני חסידות גור ונאסר להיות איתי בקשר, הורו לבני משפחתי שנותרו בגור להתרחק ממני ומתקיים מערכת הסתה נרחבת וקבועה המגדירה אותי כשטן, עמלק ואפיקורוס ומתירה את דמי”.
“אני יליד חיפה ומתגורר בה מאז לידתי וגר סמוך לבית הכנסת האזורי ‘כרמיה’, שהוקדש לתושבי השכונה על ידי קהילת יוצאי ז’ימגראד. במהלך השנים התמעטו חברי הקהילה ולכן הם קיבלו בברכה קבוצת מתפללים מהאזור, כולל מתפללים מחסידות גור תושבי השכונה” כותב שפרן.
“בהמשך דבריו מגולל על פי ראות עיניו את שנעשה במהלך השנים עם עזיבת משפחות מחסידות גור, ואת שקורה לטענתו בימים האחרונים. וכך הוא כותב: “לפני חודש נותרו בעיר רק מעט משפחות מחסידות גור ולא נותר אפילו מניין של חסידי מתפללי בית הכנסת. מידי יום נשלחים מערד, בית שמש ואשדוד מספר אוטובוסים של אברכים המגיעים לבית הכנסת, ומפריעים לתפילות ומטרידים את המתפללים כדי לאלץ אותם להסתלק מבית הכנסת”.
בשלב זה כותב שפרן: “בבוקר כשהתפללתי בבית הכנסת, הקיפו אותי קבוצה של אברכים שהגיעו במיוחד באוטובוסים מאורגנים ממרחק של מספר שעות נסיעה, הטרידו אותי באופן פיזי, הקיפו אותי, נצמדו אלי, חסמו לי את המעבר, דחפו אותי, קראו לעברי קריאות גנאי וכו’. הזמנו משטרה וזו הוציאה אותם עקב הפרעה לסדר הציבורי”. עוד כותב שפרן: “המשטרה אמרו לי שהם יכולים להגיע מידי פעם כדי לסלק את המפריעים אבל הם ציינו שאני צריך לפנות לבית המשפט כדי להוציא צו למניעת הטרדה מאיימת. היות ובכל תפילה מתחלפת קבוצת האברכים המטרידים, אין באפשרותי לאתר את פרטיהם של המפריעים, וגם אם אצליח לאתר אותם, יישלחו אברכים אחרים כדי להמשיך להטריד אותי. עקב כך אני מבקש צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד שולחיהם, שבית המשפט יורה להם שלא להטריד אותי ושלא לשלוח אנשים אחרים להטריד אותי בכל דרך שהיא”. שפרן כותב לסיום: “אין ביכולתי למסור את הצו ואת הזימון לדיון למשיבים עקב חששי מאלימות כפי שהיה במספר מקרים בעבר, ולכן אבקש שהמסירה תתבצע על ידי המשטרה”.
בדיון שנערך הבוקר בפני סגנית נשיאת בית משפט השלום בחיפה, הוא גולל את מה שלדבריו קרה כאשר הגיע לתפילה ונמנע ממנו המעבר, כך שהיה צריך להיכנס בין ספסל לשולחן ואותו אדם מנע זאת ממנו בגופו. עוד סיפר כי בהמשך היו אברכים נוספים שניסו לתקוף אותו, מה שהביא אותו להרגיש מאוים וצורך לעזוב את המקום.
שפרן שביקש את הצו נגד ינקלביץ ובבצ’יק, שמע את ינקלביץ שהגיע במיוחד לדיון מירושלים ואמר כי הוא איש עסקים וכחלק מהתנהלות הקהילתית הוא גם משמש כמזכיר הועדה של חסידי גור. “אני לא מכיר את האירוע ולא מכיר את האנשים. לא שלחתי אף אחד, לא ידוע לי מה היה שם ואני לא רוצה לדעת כי זה לא עניין שלי – סכסוך ממוני בין אנשים שמנסים להשתלט על בית כנסת שמישהו אחר עזב אותו, זה לא עניין שלי בכלל”.
עוד טען בדבריו כי “האדון הזה הגיע לפני שבועיים לחיפה והוא טוען שהוא קבוע מתפלל שם. הוא מייצג את אבא שלו שהוא איש נדל”ן גדול ומנסה להשיג נכסים בצורה כזו”. “אני לא מעורב בזה כי זה לא עניין שלי. בית הכנסת הזה הוא שלנו, מתפללים בו כבר כמה שנים טובות. חסידי גור קיבלו אותו, הקהילה שהתפללה בו נגמרה וכנראה שקנו מהם את המקום”.
עוד אמר כי “בחופש, במסגרת טיול צריכים לעצור באיזשהו מקום להתפלל, אז מניח שאנשים במסגרת טיול צריכים לעצור להתפלל. אני לא יודע אם היה טיול ביום חמישי, בפרטים אני לא מתמצא”. בשלב זה שאלה השופטת האם הוא שלח אנשים והבהיר לבית המשפט: “לא שלחתי ואני מאוד מוטרד מזה שמביאים אותי מירושלים לפה בשביל כלום, בשביל דבר שאני לא קשור ולא אהיה קשור”.
בא כוחו של שפרן ביקש בשלב זה את רשות הדיבור ואמר כי ההגעה לבית המשפט לבקשת הצו, הוא בשל המצב שבכל יום מגיעים אוטובוסים מערד, ירושלים, והבוקר מחצור, וזה לא במסגרת טיול אלא בשביל להפריע לקבוצת מתפללים שגרים בחיפה.
הוא ביקש מבית המשפט שתינתן הצהרה על ידי הצד השני שהוא לא שולח, ועל כך השיב בא כוחם של המשיבים כי לא בסמכות בית המשפט לחייב להצהיר הצהרות, וכי שמו של בבצ’יק שורבב לאירוע סתם. בשלב זה העירה השופטת כי בבצ’יק עשה דין לעצמו ולא התייצב לדיון היום.
בהמשך יצאו הצדדים להפסקה ומשלא התקבלה הכרעה בנושא, השופטת פרסמה החלטתה בה נכתב כי המשיב 2 – בבצ’יק, בחר שלא להתייצב לדיון אלא לשלוח תצהיר לפיו אין לו קשר לאירועים והוא איננו שולח אנשים שיפגעו במבקש. “משכך, אין בידי לקבל את התצהיר, שכן הוא לא התייצב לחקירה. שונה הדבר ממשיב 1 – ינקלביץ, שהתייצב והצהיר באורח נחרץ כי אין לו קשר לאירועים המפורטים בבקשה וכי הוא לא שלח ולא נשלחו באמצעותו אנשים לתקוף את המבקש או להטרידו, על כן ובכפוף להצהרה זו, דין הבקשה להידחות”.
לסיכום קבעה השופטת כי בנסיבות ומתוך רצון שלא להעמיק את הסכסוך בין הצדדים מצאתי לנכון שלא לפסוק הוצאות לטובת מי מהצדדים.
